מאת ליאור כרמל/יועץ ארגוני
לפני כשבועיים חזרנו מתאילנד, ביום השני לטיול ליאת בת זוגתי נפלה ונפצעה בראשה.
לאחר טיסה ארוכה דרך תורכיה וטיסת פנים מבנגקוק לצ'אנג ראי, הגענו למלון מותשים לחלוטין. למחרת בבוקר יצאנו עם מדריכה ונהג מקומיים לטיול בארמון המלכה- "הוילה" בצפון, ולסיור בגבול בורמה-לאוס – משולש הזהב הידוע כאזור האופיום העולמי עד לשנות ה90.
הסיפור על המלכה הוא סיפור יוצא דופן, כיצד היא העתיקה את מושבה מבנגקוק לצפון במטרה לשקם את האזור מאופיום ולהוציא את המקומיים לדרך חקלאית חדשה.
במהלך הסיור בארמון המלכה המלא בדשאים, ערוגות פרחים, מזרקות וברכות מים עכורים, ילדתי הקטנה גיל-לי רצה בין המזרקות כאשר לפתע היא החליקה לתוך אחת הבריכות. גיל-לי נעלמה בתוך הבריכה ולא היה ביכולתנו לראותה. ליאת, האמא של הילדה, רצה אליה, ולמרבה הצער כמוה החליקה גם היא, וגם היא נעלמה לתוך המים העכורים.
גל, בני הבכור, הגיע ראשון לשפת הבריכה ומשה את גיל-לי הקטנה והבוכייה, ואני ניגשתי לסייע לליאת. תוך כדי החילוץ של ליאת נתגלתה תמונה לא נעימה, פרץ דם מהראש. הושבתי אותה על ספסל והבחנתי "בשפתיים" מדממות מהראש, חתך מכובד אשר לא מבייש לוחמי נינג'ה הנועצים האחד בשני סכינים.
שטפתי את ראשה במי השתייה שהיו ברשותנו, ניסיתי לעצור את שטף הדם בנייר טישו ונייר טואלט ווידאתי שהיא בהכרה מלאה וקולטת את המתרחש סביבה. בינתיים, הילדים הגדולים קיבלו אחריות על גיל-לי והרגיעו אותה, והמדריכה רצה לחפש ציוד לעזרה ראשונה.
סמוך אלינו טיילה לה בנחת משפחה ישראלית, שרק כמה רגעים קודם נפגשנו איתה. אם המשפחה, שיר שמה בישראל, עובדת סוציאלית מבית חולים קפלן, התמסרה לטפל בליאת ככל יכולתה. היא רצה למכונית והביאה בית מרקחת נייד עם כל טוב רפואי. בלי להסס צילמתי את האזור הפגוע ושלחתי תמונות לחברה בארץ- ענבר, ד"ר לכירורגיה, שתנחה אותי מה לעשות. ענבר קבעה שעל פי התמונות יש לתפור את המקום.
ליאת למען האמת התנהגה "בקול" תוך שיתוף פעולה מלא ותוך יצירת קשר מרגיע עם הילדים.
כעבור 20 דקות המדריכה חזרה בליווי שני גברים מקומיים, אחד מהם ניגש מיד לליאת וביקש לקבל אחריות על הטיפול. שיר ואנוכי הגבנו בחשדנות, אך הוא ביקש שנסמוך עליו כי הוא רופא. בלית ברירה העברתי את האחריות, תוך הקפדה להעביר דיווחים ותמונות מהזירה לד"ר ענבר בארץ.
הרופא המקומי קבע גם כן שיש לתפור את החתך והציע שתי חלופות: ראשונה- לפנות את ליאת לבית חולים במרחק של למעלה משעה, ושנייה- לאפשר לו להמשיך לטפל במרפאתו שנמצאת במרחק של 10 דקות נסיעה ממקום הפציעה. הוא לא שכח לציין שנצטרך לשלם מזומן כי אין לו הסדר עם חברות ביטוח. לאחר התלבטות קצרה הגענו למסקנה כי צריך לטפל בפציעה כמה שיותר מהר ויצאנו לכיוון המרפאה המקומית.
