מאת ליאור כרמל, יועץ ארגוני
מתישהו באמצע שנות השבעים, בערך בכיתה ב', נכנסתי בפעם הראשונה למגרש ימק"א בירושלים, לשמחתי זה היה במשחק דרבי בין בית"ר להפועל ירושלים. האווירה לקראת הדרבי הייתה מושלמת, הרחובות נצבעו באדום ובצהוב, במגרשי הכדור-רגל בשכונות נערכו משחקי דרבי בין נערים אוהדי בית"ר לבין נערים אוהדי הפועל. האהדה לקבוצות חצתה משפחות, מקומות עבודה וחבורות רחוב. בהפועל שיחקו אגדות כדורגל כמו נחום תשמע, אלי בן רימוז', עלי עות'מן, צבי סינגל ועוד שחקנים מופלאים אחרים.
בכניסה לאצטדיון (אם ניתן לקרוא למגרש ימק"א אצטדיון) נשרכתי אחרי אבא שלי והתיישבנו באחת מטריבונות העץ מאחורי השער בשורות העליונות, בצד ימין של המגרש. בטריבונות העץ ישבו האוהדים "השרופים" של בית"ר- צעירים משכונות העיר ירושלים, רובם עישנו סיגריות ולבשו חולצות צמודות או חולצות עם 2-3 כפתורים פתוחים (כמו אבא שלי). מחוץ למגרש עשרות אוהדים טיפסו על עמודי החשמל ועצי האורן סביב המגרש במטרה לתפוס מקום תצפית טוב.
האווירה הייתה מחשמלת, הקהל הבית"רי קרא ללא הפסקה "יאללה בית"ר יאללה, יאללה בית"ר יאללה, יאללה בית"ר יאללה…". מעת לעת מחאנו כפיים בקצב קבוע, וכל 11 פעמים שאגנו בקול "בית"ר".
ואז נכנסו למגרש שחקי בית"ר- יוסי מזרחי, דוד ישי, יוסי חכם, דני נוימן, ויקטור לוי, יצחק ג'נו ולבסוף נכנס נער צעיר בגיל 16, אורי מלמיליאן.
המשחק היה שקול, החמצות משני הצדדים. עלי עות'מן, המגן הערבי של הפועל, עמד ברחבה ולא נתן לחלוצי בית"ר לאיים על השער, הוא נלחם בהם בחירוף נפש. האוהדים של בית"ר כעסו על השופט ומעת לעת ברכו אותו ואת אימו בקריאות "השופט בן זונה, השופט בן זונה". לא הייתה כלל התייחסות להיותו של עלי עות'מן ערבי ולא ייחסו את משחקו האגרסיבי להיותו ערבי.
למרבה מזלי בית"ר קיבלה בעיטת קרן מצד ימין, מאוד קרוב לנקודה שבה ישבתי. הקהל עמד על הרגליים, ראיתי את אורי מלמיליאן במרחק 20 מטר ממני, הוא ניגש לסדר את הכדור, רץ, הרים את הכדור לכיוון השער ו… וואו… גול… הכדור נכנס לרשת.
במשחק הראשון שלי בחיים, ועוד בהיכל התהילה של בית"ר – מגרש ימק"א, בטריבונה מהעץ של האוהדים השרופים, בדיוק אחרי השער של הקבוצה היריבה, אני רואה את אורי מלמיליאן מכניס את השער הראשון שלו בקריירה. הקהל היה בטירוף, חיבקו אותי אנשים שאני כלל לא מכיר, אוהדים בכו מאושר, התוצאה של מלחמת יום כיפור, האבטלה, הפערים החברתיים – הכל נשכח וכולם הריעו לשחקן הצעיר, לאורי מלמיליאן.
מאז, בכל יום שבת בשעה 14:00 הייתי נצמד למקלט הרדיו לשמוע את התכנית "שירים ושערים".
